לתת שם לכל רגש

ולא להרגיש זרה בתוך העולם הפנימי שלך

את חיה בתוך עולם פנימי עשיר, צבעוני ומלא תנועה.

מחשבות, תחושות, רגשות, זיכרונות, אינטואיציות.

הרבה מאוד קורה בפנים.

אבל כשמגיע הרגע להסביר מה עובר עליך, עצירה...

"אני לא יודעת"

"קשה לי להסביר"

"מרגישה משהו בבטן, אבל אני לא מצליחה לשים עליו את האצבע."

את מרגישה, אבל לא תמיד מצליחה לתרגם את ההרגשה למילים.

וכשאין מילים, נוצר פער בתוכך.

אם את לא יודעת לדברר את עצמך, איך תסבירי צורך שלך? או תשתפי אדם אחר במה שמתרחש בפנים?

איך תבקשי עזרה כשאת זקוקה לה? איך תציבי גבולות?

זה מרגיש כמו להסתובב בעיר זרה.

את יודעת שאת נמצאת במקום כלשהו, את קוראת לו בשמו, רואה רחובות, בניינים ושלטים, אבל אינך דוברת את השפה.

את מזהה אם משהו חשוב קורה סביבך, אבל אין לך דרך להבין אותו עד הסוף.

בדיוק כמו העולם הרגשי.

יש תחושה. יש תנועה. יש ידיעה פנימית.

אבל אין עדיין שפה שמתרגמת אותם החוצה.

כשהלב לומד לדבר

את פוגשת את עצמך, בכל רגע נתון

לא לימדו אותך לזהות את הרגש

לא לימדו אותך לעצור ולשאול:

מה אני מרגישה עכשיו? מה באמת קורה לי? מה מבקש ממני תשומת לב?

לא לימדו אותך לענות לעצמך

וכשאין בהירות, הכול הופך לגוש אחד גדול.

עומס. בלבול. אי־שקט.

תחושת ערפול.

הדרך החוצה מה"קקון" הזה אינה למצוא את המילה המדויקת.

הדרך מתחילה בלתווך את תחושות העולם הפנימי (שמתקיימות במרחב אי-שפתי)

למילה ראשונה.

גם אם היא לא מושלמת.

גם אם אחר כך תגלי שהיא לא הייתה מדויקת.

עצם הניסיון לתרגם חוויה למילים, מתרגל אותך לדבר בהיר מתוכך. דיבור שמתחדד עם הזמן

פתאום משהו שהיה ערפל מקבל צורה.

משהו שהיה תחושה עמומה הופך למשהו שאפשר להתבונן בו.

לקרוא לדברים בשם שלהם

אחת הדרכים הפשוטות והיעילות לעשות זאת היא כתיבה אינטואיטיבית.

לא כתיבה שמיועדת לאף אחד מלבדך

פשוט לשבת מול דף ולכתוב.

מה שעולך בך. בין אם הגיוני או לא.

בלי לערוך. בלי לתקן. בלי לחפש ניסוח מושלם.

רק לתת למילים לצאת.

אוסף אחד גדול של בליל, לא קשור לכלום

וככל שהכתיבה נמשכת, השפה הפנימית מתחילה להתבהר.

זהו תהליך של תרגום.

תרגום של משהו אמורפי למשהו שניתן להחזיק.

תרגום של תחושה למילה.

וכשאת מצליחה לקרוא לדברים בשם שלהם, משהו בתוכך משתנה ונרגע.

יש הכרה ותוקף ברגשות שעולים בך, קודם כל של עצמך בעצמך

אחר כך של אחרים בך

ממש כמו בעיר זרה, כשאת יודעת לקרוא את השלטים, הדרך הופכת הרבה יותר ברורה.

הדרך שלך.